איילת דקל - הרצאות
במהלך המפגש אספר על המקלטים, על הנשים שפגשתי בדרך, הדינמיקות בכל מקלט ועל העשייה המורכבת של הסרט. אשיב על שאלות ואספר על החוויה המעצימה שעברתי.
כשהתחלנו לעבוד על הסרט התחבטנו, טניה אייזיקוביץ' הצלמת ואני, איך נצלם סרט שאי אפשר לראות בו חלק ניכר מהמשתתפות. היו לנו כל מיני מחשבות והחלטות מאוד יצירתיות על איך נעשה זאת. לא ממש ידענו מה קורה במקלטים ואיך זה נראה. אחרי הכול, מקום מפלט הוא הסרט הראשון שממש מתעד את שגרת החיים במקלט. החלטנו לזרום ולראות איך תעבודנה בשטח החלטות שעשינו בבית. כשהגענו למקלטים הבנו שהעובדה שאי אפשר לראות את המשתתפות בסרט היא רק חלק מהבעיה. בפועל, בכל מקלט יש הרבה נשים, חלקן ממש לא רוצות להצטלם, חלקן רוצות אבל אסור לראות אותן, אף אחד לא סיפר לי שיש גם עשרות ילדים במקלט שגם אותם אסור לצלם אבל הם ממש רוצים להצטלם ויש להם מה לומר על כל דבר ועניין... מהר מאוד הפכתי להיות עבורם "איילת מהטלוויזיה" והם היו מחכים לי עם סיפורים וחוויות שלהם.
אין רגע דל במקלטים. התרחשות רודפת התרחשות, דרמה רודפת דרמה ואי אפשר להגיד: ״רגע, קאט, אפשר לעשות את זה עוד פעם?״. אלו רק דוגמאות לחלק מהבעיות הטכניות שאיתן הייתי צריכה להתמודד במהלך עשיית הסרט הזה. המורכבות השניה היתה דווקא רגשית. במהלך הצילומים התפתחה אצלי אהבה גדולה לנשים, למנהלות המקלטים ולעובדות הסוציאליות שפגשתי בדרך. זו לא הייתה התחושה הרגילה של מעורבות שאני חשה במהלך העבודה על סרט, כי אני מעורבת רגשית בכל סרט שאני עושה. בסרט הזה, הרגשתי ממש תחושת שליחות, הרגשתי שקיבלתי אישור להיכנס למקום שקולו לא נשמע עד כה ושאני זו שצריכה להשמיע ולתווך את המקום הזה באופן הכי אמיתי שאפשר.
ככל שגברה המעורבות הרגשית שלי, כך גבר גם הקושי שלי עם רעיון ההסתרה. נראה לי אבסורד שאוסף הנשים המצויינות והאמיצות שפגשתי, יתראיינו בגבן למצלמה ואילו אני אשב שם בפנים גלויות. הרעיון הזה, שהרציונל מאחוריו ברור, הדגיש גם את הבושה ואת הצורך בהסתרה שחשות הנשים במקלט. זה קומם אותי והביא אותי לכך שהחלטתי להמנע משימוש בכל הפתרונות היצירתיים שרקחנו, כדי שישמשו את רעיון ההסתרה ומשימוש בראיונות שלמים שמועמדים כך שנשים יושבות בגבן למצלמה. "חומות חימר". במהלך המפגש בזום אחשוף חלק מחומרים נדירים שנשארו מחוץ לסרט, ראיונות עם נשים נפגעות אלימות שמספרות באומץ סיפורים מעוררי חלחלה על מציאות חייהן.
נתראה בזום!
כשהתחלנו לעבוד על הסרט התחבטנו, טניה אייזיקוביץ' הצלמת ואני, איך נצלם סרט שאי אפשר לראות בו חלק ניכר מהמשתתפות. היו לנו כל מיני מחשבות והחלטות מאוד יצירתיות על איך נעשה זאת. לא ממש ידענו מה קורה במקלטים ואיך זה נראה. אחרי הכול, מקום מפלט הוא הסרט הראשון שממש מתעד את שגרת החיים במקלט. החלטנו לזרום ולראות איך תעבודנה בשטח החלטות שעשינו בבית. כשהגענו למקלטים הבנו שהעובדה שאי אפשר לראות את המשתתפות בסרט היא רק חלק מהבעיה. בפועל, בכל מקלט יש הרבה נשים, חלקן ממש לא רוצות להצטלם, חלקן רוצות אבל אסור לראות אותן, אף אחד לא סיפר לי שיש גם עשרות ילדים במקלט שגם אותם אסור לצלם אבל הם ממש רוצים להצטלם ויש להם מה לומר על כל דבר ועניין... מהר מאוד הפכתי להיות עבורם "איילת מהטלוויזיה" והם היו מחכים לי עם סיפורים וחוויות שלהם.
אין רגע דל במקלטים. התרחשות רודפת התרחשות, דרמה רודפת דרמה ואי אפשר להגיד: ״רגע, קאט, אפשר לעשות את זה עוד פעם?״. אלו רק דוגמאות לחלק מהבעיות הטכניות שאיתן הייתי צריכה להתמודד במהלך עשיית הסרט הזה. המורכבות השניה היתה דווקא רגשית. במהלך הצילומים התפתחה אצלי אהבה גדולה לנשים, למנהלות המקלטים ולעובדות הסוציאליות שפגשתי בדרך. זו לא הייתה התחושה הרגילה של מעורבות שאני חשה במהלך העבודה על סרט, כי אני מעורבת רגשית בכל סרט שאני עושה. בסרט הזה, הרגשתי ממש תחושת שליחות, הרגשתי שקיבלתי אישור להיכנס למקום שקולו לא נשמע עד כה ושאני זו שצריכה להשמיע ולתווך את המקום הזה באופן הכי אמיתי שאפשר.
ככל שגברה המעורבות הרגשית שלי, כך גבר גם הקושי שלי עם רעיון ההסתרה. נראה לי אבסורד שאוסף הנשים המצויינות והאמיצות שפגשתי, יתראיינו בגבן למצלמה ואילו אני אשב שם בפנים גלויות. הרעיון הזה, שהרציונל מאחוריו ברור, הדגיש גם את הבושה ואת הצורך בהסתרה שחשות הנשים במקלט. זה קומם אותי והביא אותי לכך שהחלטתי להמנע משימוש בכל הפתרונות היצירתיים שרקחנו, כדי שישמשו את רעיון ההסתרה ומשימוש בראיונות שלמים שמועמדים כך שנשים יושבות בגבן למצלמה. "חומות חימר". במהלך המפגש בזום אחשוף חלק מחומרים נדירים שנשארו מחוץ לסרט, ראיונות עם נשים נפגעות אלימות שמספרות באומץ סיפורים מעוררי חלחלה על מציאות חייהן.
נתראה בזום!
