בגיל 6 נשמטה הקרקע מתחת לרגלי
הופרדתי מאמא מסבתא 
ונשלחתי למשפחה אומנה.
הייתי במצב של חוסר אונים מוחלט
מול העולם הגדול, מול המציאות ,
מול הכאב, החרדה וחוסר הוודאות.
בעת נפרדנו,
לחשה לי אימי הביולוגית באוזני -
"אני כאן אל תדאגי"
והמילים הללו המשיכו להדהד
בכל השנים שהיינו בנפרד.
למרות הטלטלה העצומה,
גם קיבלתי בית, חום, אהבה,
אבא ואמא חדשים,
מסגרת מסוימת עם וודאות,
אוכל, משחקים, חינוך מהתחלה.
מה שתמיד ייחד אותי מילדות ועד היום
ומה שהוביל אותי ועיצב את דמותי
למי שאני היום
שרוב חיי - בחרתי לראות את הטוב.
איכשהו הקול הפנימי שלי תמיד הראה לי
את חצי הכוס המלאה בסיטואציות שנוצרו סביבי.
בחרתי בחמלה ובאמפתיה,
במיוחד כלפי האחר.
איפשהו הבנתי שהכעס, השנאה,
הטינה והקורבנות הם כמו חומצה
שיוצרת תסכול, פחדים,
ותחושה פנימית נוראית.
מהמקום הכי חשוך מתגלה האור הכי גדול.
חודש כסלו חודש האורות והניסים,
ובבואנו אל ימי החנוכה אני מאחלת לכולנו
שנהיה מסוגלים להוציא מהעז את המתוק
לגלות מהחושך את האור
ולהפוך כל אתגר, משבר או קושי -
לרגע של צמיחה, אהבה, ונתינה.